סילבי בקיבוץ

"סליחה שאני מתקשרת בערב שבת, פועה, אבל סילבי קפצה מחלון המכונית וברחה לנו כשהרצועה שלה משתרכת אחריה!", קראה נועה בקול מודאג בערך בשעה 1900 ביום שישי ה-5.8.2011. מספר שעות קודם לכן, הגיעו נועה, גרושה מיקי ובתה המקסימה מאיה, לעמותת חבר לי, הפועלת בשירותים הוטרינרים של גוש דן, לאמץ את סילבי, כלבת תחש מעורבת מתוקה ועדינה בת 4 בערך.

מאיה בת השבע ראתה את סילבי באחד האתרים ופשוט התאהבה בה. המשפחה הגיעה במיוחד לשירותים הוטרינרים של גוש דן מקיבוץ גבעת חיים איחוד, במטרה לפגוש את סילבי הקטנה, להתרשם ולאמץ אותה כמובן. אחרי שתמי, הכלבנית של ההסגר, הכירה להם את סילבי ונתנה להם הנחיות ראשונות, ישבה איתם פועה, מנהלת עמותת חבר לי, הסבירה להם, שבחודש הראשון עליהם לשמור על סילבי ולוודא שלא תלך לאיבוד ועברה איתם על תהליך האימוץ, כשהיא מדגישה שהעמותה ומתנדביה עומדים לרשותם תמיד בכל שאלה ועניין, הנוגעים לסילבי כי ברגע שמאמצים כלב של העמותה מצטרפים למשפחת חבר לי.

אחרי שדר' וילדר, אחד הוטרינרים במקום חיסן ושיבב את סילבי, ליוותה פועה את המשפחה לרכב, הושיבה את סילבי המבוהלת קמעה ליד מאיה'לה החמודה ונפנפה להם לשלום.

כאמור, בשעה 7 בערב יום שישי הגיע הצלצול, ממנו חששה פועה במיוחד. כלבים, העוברים מהכלבייה למשפחה מאמצת, יכולים להיות מבוהלים ובהזדמנות הראשונה, הניתנת להם, יוצאים לחיפוש אחר בעליהם הקודמים, כשבמקרה של סילבי מדובר כנראה בפועה, שטיפלה בה בכלבייה כחודש ימים מידי יום ביומו. המקום החדש והבעלים החדשים עלולים להלחיץ כלבים אפילו אם מרעיפים עליהם אהבה. המעבר גורם לחלק מהם מצוקה אמיתית ובלבול, וברוב המקרים ניסיונם לברוח צולח.

מספרת פועה: "בערב שישי, בעודי מתכוננת ליציאה, הגיע הצילצול מנועה. כמובן שהיתה זו בשורה לא משמחת אך הרגעתי את נועה והסברתי לה שזה קורה וברוב המקרים הכלב האובד נמצא ומוחזר לבעליו, בייחוד אם מדובר במקום כפרי ודי סגור כמו קיבוצים או מושבים. כמו כן, סילבי יצאה מהכלבייה כשעל קולרה תלוי תג זיהוי עם מספר הטלפון של בעליה החדשים. נועה אמרה שהצלחתי להרגיע אותה קצת והבטיחה להמשיך לחפש את סילבי עד רדת החשיכה. לי היה ברור שאם סילבי לא תימצא עד הבוקר, אעשה את דרכי לקיבוץ בשעות המוקדמות של הבוקר. ואכן בשבת בבוקר העמסתי את אופניי המתקפלים ובשעה שמונה כבר הייתי בכניסה לקיבוץ כשנועה ובתה מאיה מחכות לי שם.

נועה ומאיה המשיכו את החיפושים על הקלנועית של אמה של נועה ואני יצאתי לחיפושים, רכובה על אופניי. כשעה וחצי רכבתי בקיבוץ כשאני קוראת לסילבי בשמה אך סילבי לא נמצאה. שוחחתי עם כמה חברי קיבוץ, שהופתעו מהגעתי למקום ומהשתתפותי בחיפושים והבטיחו לפקוח עיניים.

אני לא אדם מאמין באל, אך אחרי כשעה וחצי של רכיבה מעייפת ביום חם, עצרתי את אופניי, הבטתי לשמיים ואמרתי בליבי 'אם אתה קיים ואם סילבי עדיין מסתובבת בקיבוץ, אנא עזור לי למצוא אותה.'

כחמש דקות אחרי תפילתי, ללא הכרת המקום כלל, מצאתי עצמי מול ביתו של מיקי, הגרוש של נועה, שממכוניתו קפצה הקטנטונת ונעלמה בין בתי הקיבוץ. הגעתי למקום באקראי ושם ראיתי את סילבי המתוקה רצה לאורך אחד השבילים. קראתי לה סילבי! סילבי! אך היא המשיכה לרוץ. האמת שדי הופתעתי שהיא לא רצה אלי מיד אבל כנראה שהיא הייתה במצב של לחץ והמשיכה ללכת מהר.

עליתי שוב על אופניי ונסעתי קצת אחריה כשהבחנתי אחרי כמה מטרים, שהיא נעצרה והסתכלה עלי אך לא רצה לעברי. שוב ירדתי מאופניי והלכתי לעברה. במרחק של כ-6 מטרים, עצרתי ושוב קראתי לה 'סילבי, מותק. בואי מתוקה' אך היא לא זזה. ואז, התכופפתי קמעה כדי להקטין את עצמי ובדרך זו אולי להפחידה פחות ושוב קראתי לה. הייתה איזו תזוזה לכיוון שלי אך היא לא ממש התקרבה.

בשלב זה החלטתי להשתמשת במילים הקבועות שלי כשאני מטיילת עם כל כלב מהכלבייה בנפרד. 'איפה סילבי?' אמרתי, בדיוק באותו הטון, בו אני משתמשת בטיולים היומיים שלי עם הכלבים. ברגע שאמרתי את מילות הקסם, רצה סילבי לעברי בשמחה גדולה. כשאני חצי בוכה וחצי צוחקת, לקחתי אותה בזרועותיי ולא הפסקתי לחבקה.

מעבר לרחבת הדשא עמדו נועה ומאיה'לה המתוקה והתרגשו מאד. מאיה,לה רצה אלינו וליטפה את סילבי באהבה גדולה. הכלבה שהיא בחרה מכל הכלבים באתר, חזרה אליה.

המשימה הוכתרה בהצלחה. החלטתי להגיע למקום השתלמה. סילבי העדינה והחששנית, אחת הכלבות האהובות עלי בעמותה, נמצאה ושבה לזרועות בעליה."

עמותת חבר לי-כי אכפת לנו

לשתף זה חלק מהכיף

נגישות